החלטה בתיק בש"פ 9378/12

1.        ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת נ' מוניץ) במ"ת 30665-09-12 מיום 26.12.2012, בגדרה הורה בית המשפט על שחרור המשיב ממעצר בתנאים מגבילים.

עיקרי האישום

2.        נגד המשיב ונגד אחיינו (להלן: נאשם 1) הוגש כתב אישום בעבירות של יבוא סם מסוכן, החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, ניסיון להחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, קשירת קשר לפשע והסתייעות ברכב לשם ביצוע פשע. על-פי כתב האישום, המשיב ונאשם 1 יצרו קשר עם קרוב משפחתם - ג'ואי - המתגורר בארה"ב,  במטרה לייבא סמים מסוכנים לישראל. לשם מימוש הקשר מסרו השניים לג'ואי את כתובות המגורים שלהם ושל בני משפחה ומכרים נוספים, על מנת לשלוח לכתובות אלו סמים מסוכנים. במהלך שנת 2012 ייבאו השניים מהודו לישראל, באמצעות הדואר, שתי חבילות ובתוכן כמות לא ידועה של סם מסוכן שזהותו אינה ידועה לעוררת. המשיב ונאשם 1 קיבלו את החבילות לידיהם בהגיען לישראל. כיוצא בזה, המשיב ונאשם 1 ייבאו מהודו לישראל, באמצעות הדואר, שתי חבילות סמים מסוכנים שנארזו באריזות הנחזות להיות חבילות מזון. חבילה אחת הכילה 3937.35 גרם של סם מסוכן מסוג Methylmethecathinone (להלן: החבילה הראשונה), והחבילה השנייה הכילה 4 ק"ג של סם מסוכן מאותו סוג (להלן: החבילה השנייה). בעקבות מידע שהתקבל במשטרת ישראל על החבילה השנייה, הועברה החבילה עם הגעתה לישראל לידי המשטרה, אשר הוציאה מתוכה חלק מהסמים, וביום 26.8.2012 הועברה החבילה השנייה לסניף הדואר כשבתוכה חצי ק"ג מהסם המסוכן. ביום 27.8.2012 הגיעו המשיב ונאשם 1 לסניף הדואר ממנו אספו את החבילה הראשונה, ומשם המשיכו לסניף דואר נוסף וממנו אספו את החבילה השנייה. במהלך חודש ספטמבר 2012, לאחר מעצרו של המשיב, הגיעה לישראל חבילה נוספת אותה ייבא המשיב מהודו לישראל, באמצעות הדואר, ובה סם מסוכן מהסוג הנ"ל במשקל כולל של כ-4 ק"ג.

הליכי המעצר

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה העוררת בקשה למעצר המשיב ונאשם 1 עד תום ההליכים. ביום 18.11.2011 הודיעו ב"כ המשיב ונאשם 1 כי הם מסכימים לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומה של עילת מעצר, וביקשו לקבל בעניינם של השניים  תסקירים מטעם שירות המבחן לבחינת אפשרות שחרורם לחלופת מעצר. בהתאם להסכמת הצדדים, הורה בית המשפט לשירות המבחן לערוך תסקירים על אודות המשיב ונאשם 1.

4.        ביום 19.12.2012, התקבל תסקיר בעניינו של המשיב. שירות המבחן עמד על נסיבותיו האישיות והמשפחתיות. בין היתר, ציין שירות המבחן כי בשנת 2011 הופנה המשיב לשירות המבחן בעקבות עבירת אלימות במשפחה, שעליה נדון, ללא הרשעה, לצו מבחן ושל"צ. שירות המבחן תיאר את התרשמותו מהמשיב כמי שמתפקד באופן מאוזן וזוכה לתמיכה משפחתית רבה. על-פי התסקיר, אין מדובר באדם בעל דפוסי חשיבה עברייניים. כמו כן צויין בתסקיר כי המשיב מתקשה להתמודד עם מצבים קיצוניים, דוגמת מעצרו הנוכחי. קצין המבחן שוחח עם אחיו של המשיב אשר אותם הציע כמפקחים, והתרשם כי מדובר בחלופה ראויה והמליץ לשחרר את המשיב לחלופה זו תוך העמדתו בפיקוח שירות המבחן.

5.        ביום 26.12.2012 החליט בית המשפט המחוזי, לאחר חקירת המפקחים המוצעים, כי ניתן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. בית המשפט קבע כי העבירות המיוחסות למשיב חמורות עד מאוד, ואלו מחייבות לרוב הרתעה מיידית וממשית בדמות מעצר עד תום ההליכים. אולם לאור העובדה כי המשיב נעדר עבר פלילי משמעותי וכי הוא מקיים אורח חיים נורמטיבי וחיובי, קבע בית המשפט כי מדובר במקרה חריג לכלל, והורה על שחרור המשיב לחלופת מעצר. יש לציין כי הנאשם 1 שוחרר גם הוא לחלופת מעצר על-פי החלטת בית המשפט המחוזי.

נימוקי הערר

6.        העוררת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בשחררו את המשיב לחלופת מעצר, ובקביעתו כי נסיבותיו מצדיקות חריגה מן הכלל לפיו מקומם של העוסקים בהפצת סמים לציבור הוא במעצר. העוררת מצביעה על כך שהמשיב נשפט בעבר על תקיפת גרושתו ונדון, ללא הרשעה, לתקופת מבחן ושל"צ. העוררת מציינת כי את העבירה בתיק זה ביצע המשיב לכאורה בזמן שהיה נתון בפיקוח שירות המבחן ובמהלך התקופה שבה הוא מרצה את עונש השל"צ. העוררת סבורה כי העובדה שהמשיב ביצע עבירות כה חמורות בזמן שהוא נתון בפיקוח שירות המבחן מלמדת לא רק על מסוכנותו הרבה, אלא גם על חוסר האפשרות ליתן בו אמון. עוד טוענת העוררת כי בתסקיר שירות המבחן חסרה התייחסות לכך שהמשיב שיטה במטפליו, ובזמן שהשתתף בקבוצת הטיפול מטעם שירות המבחן הוא ביצע עבירות כה חמורות. די בנתון זה כדי להטיל ספק בהמלצתו של שירות המבחן. בית משפט קמא ראה את עניינם של המשיב ושל נאשם 1 כחריג לכלל, המאפשר את שחרורם לחלופת מעצר. אולם, לעמדת העוררת, הנימוקים המכריעים בעניינו של נאשם 1, חייל בשירות סדיר, נעדר כל עבר פלילי, אינם מתקיימים בעניינו של המשיב, אדם בוגר אשר נשפט גם בעבר. לאור האמור, טוענת העוררת כי יש לקבל את עררה ולהורות על הארכת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים. 

תשובת המשיב

7.        לטענת המשיב, אין סיבה להבחין בינו לבין הנאשם 1 אשר שוחרר לחלופת מעצר, והעוררת לא עררה על החלטת בית המשפט המחוזי לשחררו. המשיב טוען כי הבדל הגילאים בינו לבין הנאשם 1 מצביע דווקא על כך כי המשיב לאורך שנות חייו הבוגרים קיים אורח חיים נורמטיבי. כמו כן טוען המשיב כי נשפט בעבר בגין עבירת אלימות במשפחה, לא הורשע בגינה, ואין לזקוף זאת לחובתו בהליך זה. המשיב מצביע על עברו הנורמטיבי ועל המלצתו החיובית של שירות המבחן, וטוען כי יש בכך כדי להצדיק את שחרורו לחלופת מעצר. חלופת המעצר שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי, לטענת המשיב, היא טובה וראויה. 

דיון והכרעה

8.        נתתי דעתי על נימוקי הערר, אלו שבכתב ואלו שבעל-פה, שקלתי את הנימוקים שבאו בתשובה, בחנתי את החלטת בית המשפט המחוזי, את כתב האישום ואת תסקיר שירות המבחן, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שלשום, באתי לכלל דעה כי דינו של הערר להתקבל.

9.        כאמור, המשיב אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה ולא על קיומה של עילת מעצר בעניינו. המחלוקת היא בשאלה האם ניתן להורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. העבירות המיוחסות למשיב מלמדות על המסוכנות הנשקפת ממנו. המשיב מעורב לכאורה בעבירות סמים, שלא לצריכה עצמית, באופן מתוכנן, חוזר ונשנה, ובכמות בלתי מבוטלת. המסוכנות כלפי הציבור עקב עשייה פלילית בתחום עבירות הסמים ברורה ומובנת, והלכה פסוקה היא כי מי שנאשם בעבירות סמים שלא לצריכה עצמית, לא ישוחרר לחלופת מעצר אלא במצבים חריגים ויוצאי דופן (ראו בש"פ 4251/09 אוחיון נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (לא פורסם, 22.5.2009)), שכן "הכלל הוא המעצר והחריג הנדיר הוא השחרור" (ראו: בש"פ 1970/08 וייספיש נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (לא פורסם, 9.3.2008)). אין באמור לעיל כדי לגרוע מחובתו של בית המשפט לשקול את האפשרות להורות על שחרור נאשם בעבירות סמים לחלופת מעצר, כפי שעשה בית המשפט המחוזי, אלא שבענייננו לא מצאתי כי יש מקום לחרוג מן הכלל. כידוע, שחרור לחלופת מעצר מתבסס בעיקרו של דבר על האמון שבית המשפט רוחש לנאשם שלפניו (בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.2.2000)). במשיב דנן, יש קושי ליתן אמון.

11.      אכן, תסקיר שירות המבחן בעניינו של המשיב הוא בעיקרו חיובי, וממליץ לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, כאשר שירות המבחן הביע את התרשמותו מן המפקחים המוצעים. כשלעצמי, איני משוכנע כי בתסקיר זה נלקחו בחשבון כלל השיקולים הרלבנטיים, ובהם התייחסות לעובדה כי העבירות המיוחסות למשיב בוצעו בעודו מצוי תחת פיקוחו של שירות המבחן. נטילת חלק בו-זמנית הן בקבוצה טיפולית בשירות המבחן, הן ביבוא סמים, מלמדת לכאורה על כשל. מעיון בתסקיר ובהחלטת בית המשפט המחוזי, דומני כי הן בית המשפט, הן שירות המבחן, נתנו דגש ניכר להתרשמותם מן המפקחים המוצעים, אך לא עמדו די הצורך על טיבו של המשיב. על אף שהמפקחים נמצאו ראויים וחלופת המעצר נראית על פניה כחלופה טובה, הקושי בחלופה מצוי במשיב ולא באיכות המפקחים (בש"פ 4329/11 מדינת ישראל נ' חג'ג' (לא פורסם, 16.6.2011)). מי שנתון בפיקוח שירות המבחן, מרצה עונש של של"צ, ותוך כדי כך עושה לכאורה את אשר מיוחס למשיב בכתב האישום, הריהו מעיד על עצמו כי אין ליתן בו אמון, תנאי בלעדיו אין לחלופה למעצר. שירות המבחן לא יכול שיהיה אדיש לדבר שכזה, שמשמעו זלזול בוטה בפיקוח שירות המבחן מצדו של המפוקח. אדם שכזה, אין זה מן הנמנע כי ימשיך לייבא סמים באמצעות הדואר, גם בשהותו ב'מעצר בית'. כך או כך, המלצת שירות המבחן היא ברגיל חשובה, גם כאן ניתן תסקיר מפורט, ובסופו המלצה, אך בית המשפט אינו חייב לאמצה.

12.      עקרון השוויון הוא כידוע נר לרגלנו, ובדרך כלל מן הראוי לגזור גזרה שווה על נאשמים באותו תיק פלילי שמעשיהם דומים. אלא שבין המשיב לבין הנאשם 1, קיים שוני משמעותי. הנאשם 1 הוא אדם צעיר, חייל בשירות סדיר, נעדר כל עבר פלילי, שירות המבחן התרשם ממנו לחיוב, ונתוניו האישיים מאפשרים ליתן בו את האמון הדרוש לצורך שחרורו לחלופת מעצר. שחרורו-שלו כפי החלטת בית המשפט המחוזי, גם הוא אינו פשוט ולא טרביאלי, בשים לב לעבירות המיוחסות לו. לא היה זה מן הנמנע להחליט בעניינו גם אחרת. אלא שהעוררת החליטה להשלים עם החלטת השחרור בעניינו, חרף בקשתה שמלכתחילה להורות גם על מעצרו-שלו עד תום ההליכים, בהתאם למדיניותה, הנכונה, להמעיט בהגשת עררים בכגון דא. לעומת הנאשם 1, המשיב הוא אדם בוגר, דודו של הנאשם 1, אשר נשפט בעבר ונדון לתקופת מבחן ושל"צ, וביצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו, כאמור, בזמן שהיה נתון לפיקוח שירות המבחן. גם אם חלקו של הנאשם 1 בעבירות נשוא כתב האישום אינו נופל מחלקו של המשיב, הרי שההבדל ביניהם נעוץ באמון: הנאשם 1 זכאי עדיין להנות ממידה של אמון; לא כן המשיב.

13.      אשר על כן, דין הערר להתקבל. אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

           ניתנה היום, י"ט בטבת התשע"ג (1.1.2013).